לפי חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 לעובד מוקנית הזכות למספר ימי חופשה שנתית בתשלום שכר. החופשה השנתית הינה אחת מן הזכויות המוקנות לעובד במסגרת חקיקתן של חוקי המגן ועל כן מהווה החופשה השנתית זכות קוגנטית, אשר לא ניתן להתנות עליה. משך החופשה השנתית המגיעה לעובד נקבעת בהתאם למידת הוותק של העובד, וכן בהתאם להסכם העבודה החל על העובד, שכן ניתן להרחיב זכות זו באמצעות הסדרה בהסכם הקיבוצי לפיה העובד יהיה זכאי למספר ימי חופשה נוספים מימי החופשה הקבועים בחוק.
החוק קובע אחידות לגבי משך החופשה השנתית בין העובדים אצל אותו מעסיק או לחלופין במקום עבודה אחד, עם זאת יש לשים לב כי "הוותק" של העובד משפיע על אורכה של החופשה השנתית, באופן הבא:
בגין כל אחת מארבע שנות העבודה הראשונות יהיה העובד זכאי ל- 14 ימי חופשה שנתית, עבור השנה החמישית- יהיה זכאי ל 16 ימי חופשה שנתית, עבור השנה השישית- יהיה זכאי ל- 18 ימי חופשה שנתית, עבור השנה השביעית- יהיה זכאי ל21 ימי חופשה שנתית, ומהשנה השמינית והלאה- יהיה העובד זכאי ליום נוסף עבור כל שנת עבודה נוספת עד למקסימום של 28 ימי חופשה שנתית.
יש לתור אחר העובדה כי החוק נוקט במונח "ימים" להבדיל מ"ימי עבודה", דהיינו ימי החופשה השנתית אינם כוללים את יום שישי ויום שבת, אך עם זאת החוק קובע כי במסגרת ימי החופשה תיכלל מנוחה שבועית אחת לכל שבעה ימי חופשה. לפי מצב דברים זה: עובד הזכאי ל14 ימי חופשה שנתית אשר עובד במסגרת של 5 ימי עבודה בשבוע, יהא זכאי ל-10 ימי חופשה שנתית, ועובד אשר עובד במסגרת של 6 ימי עבודה בשבוע, יהא זכאי ל-12 ימי חופשה שנתית.
